ברכות השחר

המבט השני

בגוף פועלות כל הזמן כמה מערכות שמסננות ומוציאות פסולת. הכליות: בכל כליה יש כמיליון מסננים זעירים. יחד הן מסננות מהדם כ-180 ליטר נוזלים ביום, ומחזירות לגוף כ-99% מהם. הכבד: דרכו עוברים כ-1.5 ליטר דם בכל דקה, והוא מפרק חומרים מזיקים. והריאות: בכל נשימה הן מוציאות פחמן דו-חמצני (הגז שהתאים פולטים), כקילוגרם ביום.

ולמה "אפילו שעה אחת"? כשכלי דם במוח נסתם (שבץ), מתים בכל דקה כ-1.9 מיליון תאי עצב. ובלידה, עם הנשימה הראשונה, זרימת הדם בגוף התינוק משנה כיוון: פתח שהיה בין חדרי הלב נאטם כמו דלת, וכלי דם שעקף את הריאות נסגר בימים הראשונים. כל פתח נפתח ונסגר בדיוק ברגע הנכון.

180 ליטר ביום, בלי רגע של הפסקה.

המבט השני

בשינה עמוקה, גלי החשמל של המוח נעשים איטיים וגדולים. הנשימה והדופק מאטים, וחום הגוף יורד. אנחנו מנותקים כמעט מכל מה שקורה סביבנו.

ובכל זאת, משהו בנו נשאר על המשמר. במחקרים נמצא שאדם ישן מתעורר בקלות רבה יותר כשקוראים בשמו, מאשר כשקוראים בשם אחר. וגם היקיצה עצמה היא תהליך: לוקח לגוף ולמוח כרבע שעה עד חצי שעה לחזור לערנות מלאה.

בכל לילה מפקידים, ובכל בוקר מקבלים בחזרה.

המבט השני

בניסוי שנערך ביפן (2013) הוחזקו תרנגולים באור עמום קבוע, בלי זריחה ובלי חושך. ובכל זאת הם המשיכו לקרוא בערך בשעה שבה הייתה אמורה להיות זריחה. יש להם שעון פנימי, שמכין אותם ליום שעוד לא התחיל.

וגם לאדם נתן ה׳ בינה להבחין בין יום ללילה. בעין שלנו יש סוג שלישי של תאים קולטי אור, שהתגלה רק בתחילת שנות האלפיים. הם לא משתתפים ביצירת התמונה: תפקידם לספר למוח אם עכשיו יום או לילה, ולכוון לפי זה את השעון הפנימי של הגוף. השעון הזה מכוון לקצת יותר מ-24 שעות, ואור הבוקר מאפס אותו מחדש בכל יום. אצל חלק מהעיוורים התאים האלה עדיין פועלים, והגוף שלהם יודע מתי יום, אף שהם לא רואים.

התרנגול יודע שהבוקר מגיע, עוד לפני שהוא רואה אותו. וגם אנחנו.

המבט השני

גם הגוף מלמד על ההבדל. גוף האישה בנוי לבנות חיים מבפנים. בהריון נפח הדם שלה גדל בכ-40% עד 50%, והגוף שלה בונה איבר שלם וחדש, השליה, רק בשביל התינוק. ובמחקרים נמצא שתאים של העובר נשארים בגוף האם גם עשרות שנים אחרי הלידה. גוף הגבר בנוי יותר לכוח שכלפי חוץ: בממוצע, כוחו בפלג הגוף העליון גדול בהרבה.

מעלה פנימית ומעלה חיצונית, כל אחת בתפקידה.

המבט השני

בקיר האחורי של העין יש שכבה דקה שנקראת רשתית. יש בה כ-120 מיליון תאים שקולטים אור חלש, ועוד כ-6 מיליון תאים שמבחינים בצבעים. תא אחד כזה יכול להגיב לפוטון אחד (החלקיק הקטן ביותר של אור). מהאותות של כל התאים האלה, המוח מרכיב תמונה אחת, שלמה ורציפה, ברגע שבו אתם פותחים את העיניים.

פוטון אחד מספיק.

המבט השני

הבגד הראשון של כל אדם הוא העור, כמו "כתנות העור" של האדם הראשון. זה האיבר הגדול ביותר בגוף, ושטחו אצל מבוגר כשני מטרים רבועים. הוא שומר על החום, עוצר חיידקים ומרגיש מגע. בכל דקה נושרים מאיתנו עשרות אלפי תאי עור ישנים, והשכבה החיצונית מתחדשת כל כמה שבועות.

בגד שמתחדש מעצמו, כל כמה שבועות.

המבט השני

בכל לילה, כשאנחנו חולמים, המוח משתק כמעט את כל שרירי הגוף. כך אנחנו לא "מבצעים" את החלומות ולא נפגעים. זה קורה כמה פעמים בלילה, בפרקי החלום (שנת רם). ובבוקר, השרירים משתחררים.

בכל לילה אנחנו כבולים, ובכל בוקר משוחררים.

המבט השני

לעמוד זקוף זה לא דבר פשוט. באוזן הפנימית יש שלוש תעלות זעירות מלאות נוזל, כל אחת בכיוון אחר. כשהראש זז, הנוזל זז, והמוח יודע בדיוק איך אנחנו עומדים. לפי זה הוא מתקן בלי הפסקה את השרירים, כדי שלא ניפול.

פלס בתלת-ממד, בתוך האוזן.

המבט השני

כ-71% מפני כדור הארץ מכוסים במים. ואם היו מיישרים את כל פני כדור הארץ, בלי הרים ובלי תהומות, המים היו מכסים את כל היבשה בעומק של כ-2.6 קילומטר. היבשה שעליה אנחנו דורכים קיימת רק בזכות ההבדלים בגובה. הזיזו את הפס, ויישרו את כדור הארץ.

כל צעד על יבשה הוא מתנה.

המבט השני

האדם נולד בלי פרסות ובלי כריות עבות, עם כפות רגליים רכות. אבל מוקדם מאוד בהיסטוריה הוא למד להגן עליהן. לפי שינויים שנמצאו בעצמות כף הרגל, בני אדם נעלו נעליים כבר לפני כ-40,000 שנה. הסנדלים העתיקים ביותר שנמצאו, קלועים מסיבי צמחים, בני כ-10,000 שנה. ונעל עור שלמה, בת כ-5,500 שנה, נמצאה במערה בארמניה.

מכל הצרכים, דווקא הנעל: מה שמאפשר לצאת אל כל השאר.

המבט השני

בכל כף רגל יש 26 עצמות. בשתיהן יחד 52, כרבע מכל 206 העצמות שבגוף. הן בנויות כמו קשת, שבולמת את הזעזוע של כל צעד ומחזירה חלק מהאנרגיה.

וההליכה עצמה היא נפילה מבוקרת. בכל צעד הגוף נוטה קדימה ומתחיל ליפול, והרגל השנייה תופסת אותו בדיוק ברגע הנכון. המוח, חוט השדרה והשרירים מתאמים את זה בלי שנחשוב על כך.

בכל צעד, נפילה קטנה ותפיסה מושלמת.

המבט השני

גם הגוף עצמו בנוי עם חיץ כזה. הסרעפת, שריר גדול בצורת כיפה, מפרידה בין בית החזה, שבו הלב והריאות, לבין איברי הבטן. והיא גם שריר הנשימה העיקרי: בכל נשימה היא יורדת ועולה, כ-20,000 פעמים ביום.

בציור: בשאיפה הסרעפת יורדת ומפנה מקום לריאות, ובנשיפה היא עולה בחזרה.

חיץ בין הלב לבין מה שמתחתיו, כבר בתוך הגוף.

המבט השני

חיים בסוק היה תלמיד ישיבה וחבר בני עקיבא בגטו וילנה. בערב שבת אחד בשנת 1943, בגיל 20, יצא מהגטו כדי להצטרף לפרטיזנים. אמו הדליקה נרות שבת ובכתה. הוא התפלל קבלת שבת, אכל בפעם האחרונה מהבישול של אמו, ואחר כך, כך סיפר: "את התפילין שמתי בכיס השמאלי של המעיל, ואת האקדח בכיס הימני".

ביערות לחם ביחידת הפרטיזנים היהודית "נקמה", ואחר כך בדיוויזיה הליטאית. הם תקפו תחנות משטרה גרמניות והניחו מוקשים לרכבות. ולאורך כל הזמן ביער הוא נשא איתו את התפילין, והקפיד להניח אותן.

אחרי המלחמה עלה לארץ והקים משפחה. בבר המצווה של בנו הבכור, יחזקאל, קרא את חזון העצמות היבשות, ובכה. הוא הזכיר את דברי רבי יהודה בן בתירא על המתים שהחיה יחזקאל: "אני מבני בניהם, ואלו תפילין שהניח לי אבי אבא מהם" (סנהדרין צב ע״ב). ואז הוציא את התפילין שקיבל מאביו יחזקאל, שהניח כל יום ביערות, ונתן אותן לבנו: "יבוא יום שישאלו אותך אם זה באמת קרה. תגיד להם: אלה התפילין שסבי יחזקאל הניח לאבי ונתן לו, ואבי הניח לי ונתן לי. הן העדים שלי". כעבור 25 שנה, בבר המצווה של הנכד אלכסנדר, הבטיח הנכד שגם הוא יספר.

"וראו כל עמי הארץ כי שם ה׳ נקרא עליך, ויראו ממך" – "אלו תפילין שבראש". תפילין בכיס אחד, ואקדח בכיס השני. (הסיפור מתועד ביד ושם.)

"הן העדים שלי": עטרה שעוברת מדור לדור.

המבט השני

העייפות היא לא רק תחושה. במשך היום מצטבר במוח חומר בשם אדנוזין (תוצר לוואי של פעילות התאים), וככל שהוא מצטבר, אנחנו עייפים יותר. בשינה הוא מתפנה, ובבוקר אנחנו קמים רעננים.

במחקר על עכברים נמצא שבשינה הרווחים בין תאי המוח מתרחבים בכ-60%, ונוזל שוטף מהם פסולת. ובשינה עמוקה הגוף מפריש הורמון גדילה, שעוזר לשקם את השרירים ואת הרקמות.

העייפות מצטברת כל היום, ובכל לילה מתנקה.